האשה שאני‏

Posted by Liat on 08/03/2008

"אין נולדים אשה, נעשים אשה" סימון דה בובואר

אני לא יכולה שלא להסכים עם המשפט הזה. למרות שנולדתי אשה, אני מודה שרק בשנים האחרונות התוודאתי לאשה שבי.

במעון, בגן וגם ביסודי הייתי תמיד ה"טום בוי". שיער חלק נטול צורה (התעקשתי להתספר לבד מגיל שנתיים בערך), בגדים לא קשורים, רצוי כאלה שגדולים עלי לפחות בשתי מידות, בד"כ בלי נעליים, מרביצה, דוחפת, עקשנית ואסטריבית עד אלימות (מילולית, פיזית מה שתרצו), לא מקשיבה, לא יושבת רגע במקום אחד, מטפסת, נתלת, משוגעת על מים, לא מסמפטת חוקים וגבולות ובשורה התחתונה - אחרת.

כשהגעתי לחטיבה, לא יכולתי (אני והסביבה), להתעלם מהמונולג שערך אתי הטבע. הטבע החליט שגיל 15 זה ה-גיל לעטוף אותי במה שנשים אחרות משלמות עבורו המון כסף ואילו אני - רק חיפשתי מוצא. אז החלטתי להתעלם. בהפגנתיות. מידה או שתיים יותר, שיער על הפנים, שתיקות והתכנסות פנימה - עשו את העבודה.

בתיכון זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. מאחר והגעתי מיישוב קטן יחסית לעיר גדולה, נחשפתי פתאום למאות בני נוער שאני לא מכירה וחשוב יותר - שלא מכירים אותי. גן עדן. יכולתי לעשות מה שבא לי, להיראות איך שבא לי, להגיד מה שבא לי (טוב, כמעט) והכי חשוב - הייתי בגיל ה"אתם על הזין שלי" האולטימטיבי והלכתי עם זה עד הסוף.  מבחינה חברתית, התיכון לא שינה כלום, היו לי בעיקר חברים בנים ומעט מאד חברות בנות וגם אלה שהיו, איך לומר, עלו לי ביוקר… השיא היה בתיכון כשאספתי לעצמי "חבורה" של בנים שהנהגתי ביד רמה. מבחינתי זה היה מושלם. הם התייחסו אלי כאחת משלהם וממני נחסכו הקשיים שהיו כרוכים בחברות בנות. אבל אז, אז התגייסתי.

תחילת הצבא שלי היתה גיהנום עלי אדמות! רק רציתי לברוח, לערוק, להשתמט ומה לא! אני אחרת מאז שאני זוכרת את עצמי, ולכן גם אני וגם צבא הגנה הגבנו קשה למפגש הכפוי הזה. הצבא ניסה ליישר אותי, לשנות, לשייף ואני נסיתי למרוד, להתעקש ולסרב וככה יצא שהגעתי לבסיס צנחנים נידח בצפון צפון הארץ, הכי רחוק שקצין השלישות הצליח להרחיק אותי ממנו.

החיים הנשיים שלי התחילו בצבא. אני זוכרת את היום בו הגעתי לבסיס הנידח הזה. מאות עיניים ננעצו בי ואני -אני הרגשתי את השינוי מפעפע. הייתי בת יחידה בין המוני חיילים ומפקדים זוטרים ובכירים, קבלתי לידי לשכה לנהל ומפקד שהיה גם אישיות יוצאת דופן, לא הכרתי כמעט אף אחד ויכותי להמציא את עצמי מחדש. וכך עשיתי. אני זוכרת את הרגעים של חלחול התובנות. את הרגעים בהם הבנתי איזה כיף לי שאני אשה. איזו עוצמה יוצאת ממני ועד כמה אני יוצא דופן. אלו לא היו תובנות קלות לעיכול אבל אם אני צריכה היום להצביע על הרגע שבו התחיל השינוי - זה היה הרגע.

כשהשתחררתי, הייתי אדם אחר. הייתי אשה. ברמ"ח אבריי, במחשבותיי, בדעותיי ובמעשיי. את החברים הבנים החליפו אט אט חברות טובות, רובם מלוות אותי עד היום. את המידות הגדולות והשיער על הפנים, החליפו גאווה גדולה ותודה ענקית לטבע שעשה את שלו (והשיער שלי פגש את תומרשף:), את הבושה החליפה מודעות, את ההכחשה החליפו מעשים ואת עצמי הישנה - השלתי מעלי ולבשתי אחרת כזו שמלווה אותי עד היום רק הולכת ומשתבחת.

בשנים האחרונות אני מתעסקת בעיקר בעולמות נשיים. אני פועלת למען ועם נשים, אני מקימה, עושה, מרימה ודוחפת פרוייקטים שקשורים לנשים, אני משוגעת על חברה נשית ועל החברות הנשיות שלי שאין לתאר. והכי חשוב - כל זה הביא אותי לתובנה שבזכותה אני כותבת פה והיא שהביאה אותי לחשוב על הרעיון למיזם הנשי הבינלאומי המדהים הזה, הגדול, המרגש, המסעיר שמסב לי כל כך הרבה אושר, שמחה, סיפוק והגשמה. עם כמה שקשה הדרך, וקשה היא שלא יהיה ספק לרגע, יש משהו באבני הדרך שהביאו אותי עד הלום שגדמו לי להיות כ ל כך בטוחה בעצמי ובמי שאני - שאין לי שום אופציה אחרת אלא להוציא לפועל את החלום הזה.

אני אשה. אני אוהבת את היותי אשה. אני נשית. אני מעריכה כל תכונה ישנה כחדשה שאני מגלה בעצמי. כל יום אני לומדת להיות עוד קצת אשה, ואשה טובה יותר. אני חושבת שנשים הן פלא. אני מוקפת מכל הצדדים בנשים שהופכות את חיי לטובים יותר, עשירים יותר, מספקים יותר ומלאי אהבה. אני חוגגת את יום האשה -365 ימים בשנה ומקווה להנחיל הלאה את התחושה המדהימה הזו.

לכל הנשים יוצאות הדופן בחיי, לנשים המדהימות שקוראות את הבלוג הזה, אלו שמגיבות ואלו שלא, אלו ששולחות מיילים ואלה שמשאירות עקבות, לנשים שאני פוגשת בדרך ולאלה שפגשתי עד היום - אנא, גשו למרא הקרובה אליכן, הדליקו את האור, הביטו מקרוב, תסתכלו לעצמכן טוב טוב בעיניים ותגידו בקול גדול - "ברוך שעשני אשה".

תודה שאתן פה.