רקוויאם לבטן שטוחה‏

Posted by Liat on 01/09/2009

כל מי שלא הכניסה את הבטן מעולם - מתבקשת למצוא לעצמה פוסט אחר, זה לא פוסט לשקרניות:).

בחייה של כל בחורה יש רגע קסום ובו מתגלית בפניך האפשרות הקסומה -להכניס את הבטן. זה בטח נשמע פשוט לגברים שביניכם, אבל למעשה מדובר במשימה לא קלה ומחייבת שלאחריה, שום דבר לא נראה/מרגיש/נלבש אותו הדבר.

הכנסת הבטן היא מאורע שכולנו (הקוראת היידי קלום מתבקשת לעבור לבלוג אחר) עברנו במהלך חיינו ושסייע לנו רבות במצבי קיצון מסוגים שונים - השתחלות לשמלה במידה פחות, שהות בים/בריכה, ערב בבר, הליכה לסופר, שטיפת הרצפה, זריקת זבל - בקיצור, כמעט בכל ארוע מכל סוג…

אם אתן לא בהריון, אני קוראת לכן עכשיו לקחת נשימה עמוקה, לשים יד על הבטן שלכן ו-להכניס אותה פנימה. לכמה שתוכלו. איך ההרגשה? נעים סך הכל לא? אז זהו, שמומלץ להתרפק על הרגע ואם אפשר גם לתעד כי יש רגע אחד (וכן, גם הוא כמו כל דבר אחר בהריון ראשון - קורה ברגע אחד שאת לא מסתכלת!) שבו, משימת הכנסת הבטן נעשית בלתי אפשרית טכנית ואף פאטית. ואז? אז מגיע המשבר.

לא משנה באיזו מידה היית לפני ההריון, הרגע הזה שבו את מבינה ומפנימה שהחלק מהרכזי בגופך הופקע ממך - הוא רגע טראומתי ומכונן (לפחות ברמת הטקסטיל והמרחב).

אין לי ומעולם לא היו לי עניינים עם אוכל או עם הגוף שלי. שרדתי את שנות היסודי והתיכון ללא דיאטות ו/או הפרעות אכילה והצלחתי לסיים שירות צבאי מלא באותה מידת מדים אותה קבלתי בבקו"ם. העברתי את שנות העשרים שלי בשלמות גמורה עם מה שאלוהים והגנים העניקו לי ואפילו עברתי בכבוד את השינוי הקל שעבר על הגוף שלי בלילה של יומולדת 30 (עליתי מידה, כן זה קרה תוך לילה). בדיוק בגלל כל הסיבות הללו, לא דמיינתי לעצמי שיש מצב שאעבור משבר גוף בגלל הריון.

ואז נהיה בוקר. והמציאות הכתה בי חזק מאד בראש ובשאר האיברים.

ההבנה חילחלה בי לאט לאט וכמו התקף חרדה קל הרגשתי את הפחד בעמוד השדרה. מרוב שזה היה נראה לי טיפשי אני חושבת שהתנתקתי לרגעים אבל אז ניסיתי ללבוש את החצאית עפרון השחורה של זארה ונגמר לי האויר.

בערך מאז כיתה ט' עת ניסיתי להשתחל לשמלתה הגנובה של לילך אלול (שהגיעה מבנטון ארה"ב!) , לא התאמצתי להכניס ככה את הבטן! אבל אין, שום דבר לא עבד. הבטן נשארה לה תלויה ביני לבין המראה ושתיהן הביטו בי במבט מלא רחמים.

כל מה שחשבתי שידעתי על יחס גוף נפש, אשה בטן,  התהפך לי בן רגע. מבחורה שחיה בשלום עם עצמה ועם גופה הפכתי להיות ג'ק המרטש לכל מי שרק היה לי נדמה שמגניב מבט לעבר החלק האמצעי שלי שלא לדבר על המבטים מעוררי האימה שקבל ממני כל מי שהעיז להביע דעתו על הגודל/הצורה/השטח שאני תופסת וכן, זה כולל את האמא האהובה של הגבוה שמבלי משים ורק מתוך אהבה (אנני אני מתה עליך, באמת) קבלה את פני בארוחת השישי האחרונה בקריאות "הי שמיינע"…

הפתרון, כמה לא מפתיע, הגיע מכיוון השופינג או מה שאחותי הקטנה מכנה - "שופינג ת'רפי" (היא מתחילה ללמד את זה, ההרשמה תיפתח בקרוב). אחרי סיבובים מעציבים ומדכאים בחנויות לא רלבנטיות, הגעתי סופססוף למנוחה ולנחלה שממוקמת ברחוב בעלי מלאכה 12 א' ועונה לשם IMA שם תקפו אותי אינסוף שמלמלות, תיקים, מכנסונים ושלל אביזרים לשיער שהשכיחו ממני כל כרס אפשרית. חשבו שם על הכל ומגיע להן פרגון אמיתי ומכל הלב (חוץ מהצ'ק השמנמן שהשארתי שם). השלל - שמלת וינטאז' מעוררת קנאה, מכנסי ספן, חצאית עפרון שחורה!!!, גופיה ורודה גורמה והכי חשוב - שמחה גדולה ותקוה בלב ולזה אין מחיר, לא?