יש דברים שהשתיקה יפה להם -‏

Posted by Liat on 21/08/2009

הריון, שלי לפחות, הוא לא אחד מהם.

ניסיתי. באמת. שתקתי 5 חודשים. אני הבעלים הרשמית של ההריון הכי אוף ליין שנראה במחוזות האון ליין מזה שנים אם לא בכלל. אבל אני לא יכולה יותר לשתוק. היום יום מסעיף לי את הוריד ולמרות תחנוניו של הגבוה והחרדות מה"עין" אני מחליטה לצאת מהארון (שגם ככה נגמר לי המקום בו) ולכתוב, כמו שאני אוהבת על הריון תל אביבי של בחורה וובית במאה העשרים ואחת.

בחודשים האחרונים, בכל פעם שפתחתי את בלוגלה התמלאתי בתחושת בלבול וחוסר פוקוס מהפנט. קראתי שוב ושוב את הסלוגן שהענקתי אחר כבוד ממש מזמן - ווב סטרטג'י, ברנדינג אנד מרקטינג ויזמות נשית - וחיפשתי את האיקס.

הריון יהודי, להבדיל מאחיו הנוצרים למשל, עטוף מהרגע הראשון בשלל דיעות קדומות, אמונות, חרדות והמון טפו טפו טפו, שום בצל וטאצ' ווד. בהריון יהודי שרק נחשף אסור להגיד - "מזל טוב" אלא רק "בשעה טובה" ואסור לשאול שום שאלה על העתיד אלא אם הוא ממש ממש קרוב. מה שלא מפריע, אגב, לכל אדם/דודה/לוקחת דם/שומר/פקח/חתול לשאול שאלות פולשניות והכי חמור - להניח יד על הבטן! שאלוהים יעזור לאדם הבא שיעז לקרב את אחת מגפיו או חלק אחר מגופו לבטן שלי - אני באמת לא אחראית למעשיי.

כשרק גיליתי על הדבר משנה החיים הזה, החלטתי לבחור באחת הצורות היותר מוכרות ונוחות להתמודדות שאני מכירה - הכחשה. לקח לי כמעט שבוע לספר לגבוה ועוד כמה חודשים טובים לספר לחברים. לשמחתי העובר החליט לשתף פעולה ולא חשף את עצמו עד ממש לפני כמה שעות אז החליט לעשות מעשה ולהפסיק להיראות כמו בטן של יותר מדי פסטה וקרמוגיות לבטן שנראית כמו הדבר האמיתי - אז תודה לעובר. אני כבר מחבבת אותך מאד. (בשל כיבוד רגשות הגבוה לא אסגיר את מין העובר ולכן ייקרא שמו "העובר").

אז זהו, האמת בחוץ וגם (קצת) הבטן. ואני חשה הקלה. זה לא הגיוני לצפות מבחורה ורבלית כמוני לשתוק לנוכח התופעות הבלתי סבירות שהריון מביא אתו ובעיקר (כך מסתבר אם משווים גרסאות להריוניות מארצות אחרות) במדינתנו הקטנה  שבה, כנראה, המושג "כל ישראל אחים" מקבל משמעות אחרת וכולל גם בטנות ובדיקות מכל הסוגים.

הריון הוא דבר הזוי ולא נתפס. וכאילו שזה לא מספיק בפני עצמו, המציאות מעמידה בפניי כל יום, כמה פעמים ביום, התמודדויות עם מצבי קיצון בדמות אדם שכשחילקו את הטקט הם כנראה הלכו לקנות בננות, אחרת אני ממש לא מצליחה להבין את התעוזה ושוויון הנפש שבה כמעט כל אדם שאני פוגשת בדרך שואל אותי איך אני מתכוונת ללדת (לא יודעת,זה יקרה בסוף איכשו), אם יש לי צרבות (לא) ואם אני רוצה את הספר עם הגלגל (לא, תודה רק בזכות העובדה שאין לי אותו אני מרגישה ככ טוב, טפו).

אז כן, למי שהתעניין, כל הלקוחות שלי יודעים, כולם שמחים (או לפחות עושים את עצמם בצורה מאד משכנעת), לא, אני לא מתכוונת להפסיק לעבוד, כן, אני מחפשת עזרה (סטאז'רית בתור התחלה ואח"כ משהי שתקח פרויקטים לבד-מכירים?אשמח לקו"ח), לא אני לא מתכוונת להוריד הילוך אז בבקשה להפסיק להציע לי את זה ובכלל באופן כללי - אפשר ורצוי להתנהג לידי כרגיל (רק זהירות- אם במקרה יש לכם מצה עם שוקולד השחר אני עלולה לא לשלוט בעצמי).

אהובי, מלה בשבילך - אני מצטערת אני יודעת שהבטחתי להשתדל ולנסות ולהתאמץ לא לכתוב ולא לספר ולא לפתוח יוזרים ולא לצייץ ולא למצמץ על זה… אבל אני רק בנאדם והפיתוי היה גדול מדי וחוץ מזה, טובת האנושות עומדת לנגד עיני כי אני בטוחה שעוד נשים עוברות את מה שאני עוברת ואני מרגישה שאני צריכה לדבר גם בשבילן, לא?